<h1>פירוש רבינו אברהם מן ההר מכ"י על נדרים</h1>
<h2>דף ח:</h2>
ועל השאלה האחרת, הרב שנדה אחד מן התלמידים על שנתפקר כנגדו מדברי קלון, איך יוכל שום אדם להתיר נדויו בלא דעתו. הלא התלמיד צריך שיבקש מרבו שימחול לו, ומפני זה אמרו לר"ל זיל גביה דלשרי לך, כלומר זיל גביה לפייסו על שנדית אותו שלא כדין והוא יתיר לך נדוי. אבל אדם אחר אעפ"י שהוא גדול לא זולתי הנשיא אשר בו כח להתיר נדוי כל אדם כשאינו יודע מי הוא המנדה כדאיתא התם. והיינו דאמרינן ושמתא אפילו באתריה דרביה, שהפירוש האמיתי הוא בתלמיד שנדה לכבודו שצריך שיבקש לו שימחול לו. ונמצא שההיתר תלוי בו ולא באחר ואעפ"י שהוא רבו. ועל השאלה האחרת אם חכם אחד או שני חכמים בזמן הזה יש כח בידם לנדות מי שנעשה ב"ד משום דבר אם לא בפני פלוני, עד שהאנשים חכמים יהיו נסכמים בזה הענין. ומי שיסכים בזה ילמדני מה שאמר בפ"ק דסנהדרין ומה שנמשך, ואקח מפיו תורה. נאום המדבר אברהם בר יצחק ז"ל.
<h2>דף יח:</h2>
על השאלה הראשונה על ב' ת"ח וכו' היה ראוי להיות והב בסופה, ולא לחרף ולא לגדף זה את זה למי שקורא לחברו תחלה וכו'. ועל דבר הסרבנות אשר השיב לו אם אני סרבן גם אתה סרבן כמוני, יש לכוון זה לכ"ז, שזה הלשון הוא סתום, ואם אני סרבן קאמר, כלומר אם אתה אומר עלי שאני סרבן כן תוכל לומר על עצמך שאתה סרבן. ואם יאמר שלכך כיון נאמן, וא"כ אין בזה שום חרף, ואפילו בר פלוגתיה גדול ממנו בחכמה. כדאמרינן גבי נדרים ופירושן להקל, וזה עיקר הפירוש כמו שביארנו שם. ובתורת כהנים נמי גרסינן אמר ר' מאיר אמרו לו נזיר אתה, והוא אומר תנאי היה בלבי, שומעין לו וכו', כדאיתא התם. ואם אמרו כן בדברים שבלב, כל שכן במה שהלשון סובלו. ואפילו חרפו במפורש, אם בר מחלוקתו חרפו תחלה הוא נענש תחלה. ועל השאלה האחרת על הכתבים וכו', אם הנדוי הבא בספר החתום נעשה כדין, הנדוי נדוי, ואדרבה אינו כלום, ואינו צריך לנדותו עוד. ואם לא נעשה הנדוי כראוי, הנדוי החתום בספר אינו כלום, ומי שאמר אדרבה, לא נתפקר נגד שום אדם. והמנדה אותו על זה עושה שלא כדין. הלא ריש לקיש שהיה גדול, נדה איש אחד, ולא היה מכירו [מועד קטן י"ז ע"א], ודאי לא היה ירא שמים שהרי עבר על לא תגזול. ואמת כי הוא לאו הניתק לעשה, כדכתיב והשיב את הגזילה. עם כל זה אמרו לו, שלו נדוי ושלך אינו נדוי, זיל לגבי [נשיא] דלשרי לך.
